פרק
ראשון
זה לא היה קשור לגיל שלו; הוא פשוט תיעב
טכנולוגיה.
חודשיים קודם לכן, בחגיגת יום ההולדת השבעים שלו,
כאשר הגישו לו נכדיו בהתרגשות חבילה מלבנית ושטוחה עטופה ברישול בנייר עטיפה של
כוכבי על, הוא נדרש למאמץ רב כדי להפיק מעצמו חיוך ולהודות להם על הטבלט, שכמו
חייך אליו בציניות קרה מתוך אריזתו השקופה.
אייזק דווקא החשיב עצמו לאדם מתקדם ופתוח
לשינויים, כזה שמקבל בברכה את הלכי הרוח העכשוויים ומתחבר בקלות לצעירים מכל גונֵי
הקשת. רק עם חידושי הטכנולוגיה היתה לו בעיה רצינית. כשחברת הכבלים שלחה לביתו
טכנאי להחליף לו את ממיר הערוצים הפרהיסטורי ששרד בביתו עוד מימי תחילת השידורים
הדיגיטליים, אייזק דחה אותו על הסף, סירב להכניס אותו לביתו ולא היה מוכן לשמוע על
המהלך אלא לאחר שבנו ואלינה אשתו גויסו למשימת ההסברה.
כאשר מכשיר הטלפון הנייד שלו הלך לעולמו בתאונת
אסלה מצערת, העדיף אייזק להישאר קרוב לחודשיים ללא טלפון סלולארי, עד שהצליחו
במאמץ משפחתי מרוכז לאתר לו באי-ביי מכשיר זהה לזה שהיה לו (פריט אספנות שהיה יקר
יותר מסמארטפון חדש), העיקר שלא ייאלץ ללמוד מחדש איך לתפעל את החפץ הארור הזה.
«מה אני אעשה, זה בגלל המלחמה,»
נהג להסביר בטון כמעט מתנצל בכל פעם שהנושא עלה בארוחה משפחתית.
«בחייך, אבא, הכול אתה מקשר למלחמה.»
«אתה יודע מה זה להיות תקוע בבוץ במשך
שבועות, כשהבגדים דבוקים לך לגוף, קשים כמו קרשים ומסריחים כמו נבֵלה, ואתה מפחד
להרים את הראש, שלא תחטוף כדור מצלף, וכל הזמן הזה עוברים מעליך הטייסים הבני
זונות עם המטוסים הממוזגים שלהם והבומים האלה שמרעידים הכול רק כדי שתרים את
העיניים ותסתכל עליהם חולפים? חושבים את עצמם מיוחדים בגלל שלמדו ללחוץ על כמה
כפתורים ולירות במטרות שהם רואים רק דרך מסך מחשב. דקה לא היו מחזיקים בשטח,
המתרוממים האלה; דקה! בכל פעם שהגענו לאחד הבסיסים שלהם, השתנתי להם על המטוס.
כולנו היינו משתינים עליהם, חארות.»
וכולם היו צוחקים בקול, בעיקר הקטנים, שחצי ממה
שאמר הם בכלל לא הבינו, אבל מבחינתם לשמוע את סבא אומר חארות ובני זונות היה שווה
ערך למורה שמפליצה בכיתה.
עד לאחרונה שימש הטבלט החדש תומך לספרים במדף.
«למה אתה אפילו לא מנסה? אולי תפתיע
את עצמך,» העירה מדי פעם אלינה מהמיטה, פניה מוסתרות מאחורי טבלט משלה.
היא, בניגוד לאייזק, היתה מעריצה נלהבת של כל
גאדג’ט שחשמל זורם בעורקי המתכת שלו, וקיבלה בזרועות פתוחות כל מכשיר חדש ומשוכלל
שאחד הילדים או הנכדים הביא אל מיטתה.
המשיכה למכשירים לא היתה חדשה לה, אך מטבע הדברים
קיבלה משנה תוקף מאז החלו התסמינים תוקפים אותה, לפני קרוב לשנתיים. תחילה היו אלה
רק כאבי ראש, מיגרנות שריתקו אותה למיטה אחת לשבוע, פחות או יותר, למשך כמה שעות
בכל פעם. אחר כך נוספו להם הסחרחורות והתשישות ומחושי השרירים, ומה שהחל
כסימפטומים באים וחולפים לפרקים, תפס מקום גדל והולך, עד שהשאיר רגעי הפוגה קצרים
ומתמעטים לאורך היום בינות שעות ארוכות של נסיגה אל המיטה, אל חדר השינה החשוך
מאחורי הדלת הסגורה, בציפייה לבוא ההפוגה הבאה.
ככל שחלפו השבועות הפכה המיטה למושב הקבע שלה, עד
שכבר כמעט לא קמה, אלא לבדיקות רופאים, סדנאות ריפוי הוליסטיות, סופי שבוע של
ויפאסנה לטיהור הצ’אקרות ועוד אינספור ניסיונות למצוא מרפא לתחלואיה הנסתרים.
לרופאים כבר לא היה מה לומר, הבדיקות לא הניבו ממצאים חד-משמעיים. מה שרופא אחד
הציע – פסל רופא אחר בפגישה הבאה, ובין הרפואה הקונבנציונאלית לזו האלטרנטיבית לא
נראה שיש צד מנצח מבחינת יעילות הטיפול, או אפילו התקווה שהוא נושא.
כשהתחוור לשניהם כי המצב הופך לבעיה כרונית, וזה
קרה כבר אחרי כמה שבועות, קבעה אלינה כלל ברזל – אייזק לא ייגרר אחריה לבדיקות,
לבתי חולים ולניסויי הריפוי המגוּוָנים שלה. אחרי שנחל ניצחון במאבקו במערכת רשות
הדואר כדי להמשיך לעבוד אף שכבר מזמן עבר את גיל הפרישה, לא היתה מוכנה שבגלל המצב
שלה יאלץ כעת להרים ידיים ולפרוש. ועם כללי הברזל של אלינה אף אחד לא יכול היה
להתווכח.
«אל תשכח לעבור היום בבנק ולהוציא
כסף. מחר יש לי אקופונקטורה בבוקר, זה 350 שקלים לפגישה, וביום שישי אני נוסעת שוב
ליומיים למדבר, זוכר? החלק השני של סדנת השאמאנים לריפוי באמצעות צמחים. אה,
והשבוע אני צריכה לשלם לנאווה על שתי הפגישות האחרונות.»
אייזק כבר עמד בפתח הדלת, השעה היתה 8:00 בדיוק.
על כתפו היה תלוי אותו ילקוט עור שקיבל עם כניסתו לדואר לפני עידנים ועדיין שמר
באורח נס על צורתו וצבעו המקוריים, מלבד כמה שפשופים פה ושם.
הוא הניח את התיק וניגש לחדר השינה על קצות
האצבעות, חיוכו מעמיק את קמטי ההבעה סביב שפתיו כמעט עד לעצם שמתחת להם. כשהניח את
ידו על ראשה היא התיקה לרגע את מבטה מהטבלט ושלחה לעברו חיוך רפה.
הוא רכן ונשק למצחה, שהיה קריר ודביק מעט. ריח
עדין של קרם לחות נדף מעורה, שנדמה לו תמיד צעיר ומבריק כפי שהיה ביום בו הכיר
אותה, פחות או יותר באותם ימים בהם החל את עבודתו בדואר.
«אני לא אשכח, אלינוצ’קה. להביא לך
עוד משהו? אולי עוגיות התמרים שאת אוהבת מהמאפייה? את רזה מדי.»
היא פטרה את דבריו בהינף חינני של ידיה ארוכות
האצבעות. בעבר ניגנה בפסנתר, למשך תקופה קצרה גם באופן מקצועי בתזמורת מקומית, עד
שהכריזה כי הנגינה היא משהו שעשתה רק משום שאימא שלה הכריחה אותה ולא כי באמת אהבה
את זה. כיוון שכך מכרו את הפסנתר הישן שבסלון ביתם ובזאת הסתיים פרק הנגינה בחייה.
מה עשינו עם הכסף שקיבלנו עבור הפסנתר? תהה אייזק כשעלה בו הזיכרון. הוא לא הצליח
להיזכר והניח לנושא במשיכת כתפיים.
לבו נצבט בקרבו בכל פעם שהביט בה. מאז חלתה,
נראתה לו כמו שלגייה. עורה צחור תחת קווצת שיער בצבע פחם, ריסיה הארוכים מרפרפים
ביגיעה מעל עיניה התכולות. כשנישאו, לא מעט גבות הורמו לנוכח פער הגילים הניכר
ביניהם. נראה כאילו אבא שלה מלווה אותה לחופה, לחששו הדודות הרכלניות מאחור, וככל
שהתבגרו יחד, נראה שהפער מעמיק וניכר יותר לעין. אבל מי היה מאמין שדווקא היא תשכב
כך בלי ניע, כאשר הוא עדיין מתרוצץ בין המשרדים, מחלק מזכרים ומייעץ לצעירים מבוקר
עד ערב. זה היה לא הוגן; אילו יכול היה, בן רגע וללא היסוס היה מתחלף איתה ברצון.
«אולי בכל זאת אקנה לך חבילה של
עוגיות תמרים, הא? מה את אומרת?»
«אייזי, די,» אמרה ושילחה בו את
המבט. כך למדה זה מכבר לגדוע באיבו מה שעלול בנקל להתפתח לדיון שלם סביב העוגיות,
עם טיעונים והשגות שונות ומגוונות מצדו וסירוב עיקש להרפות מהנושא.
«תקרב לי את השלט של הטלוויזיה, טוב?
אולי אראה איזו סדרה בנטפליקס מאוחר יותר, אם לא יכאב לי הראש. ואולי תכין לי איזה
כוס תה לפני שאתה יוצא. בסדר, מתוק שלי?»
הוא נשק לראשה פעם נוספת לפני שיצא מהחדר, ועוד
פעם אחת אחרונה אחרי שהניח על השולחן לצִדה את ספל התה על הצלוחית הלבנה ולידה
מפית שהניח עליה שתי עוגיות חמאה קטנות בצורת עיגול ומתחת להן עוגייה שלישית בצורת
סהרון – חיוך מתוק שיברך את מלכתו בבוקר טוב.
* * *
הרומן הבלתי צפוי שלו עם הטבלט החדש החל שבוע
קודם לכן, וכמו דברים רבים בחיים, טובים ורעים, זה קרה לגמרי במקרה. במשרד החליפו
את כל המחשבים, מהלך איום ונורא שהביא להכפלה בצריכת כדורי הצרבת שלו ולכל הדעות
נועד אך ורק להתעמר בעובדים ותיקים כמוהו. ככה? זאת הדרך שלכם לבעוט אותי החוצה?
תצטרכו הרבה יותר מזה, נבלות.
בבוקר הראשון לאחר השינוי, בעודו נפעם מהקסם
שאיפשר למסך בעובי כריך להקרין לו בזמן אמת את החדשות באיכות של חלון פתוח אל
הרחוב ואל התאונה שקרתה זה עתה באיילון צפון, ניגש אליו הבחור הצעיר ממחלקת מערכות
מידע, זה שאת שמו אף פעם לא הצליח לזכור, כדי להעביר לו הדרכה קצרה על המערכות
החדשות. ממבע פניו של הבחור ברור היה לאייזק שהוא נשאר אחרון ברשימה, וכבר לא
נותרה לו ברירה אלא לסיים עם זה אחת ולתמיד.
«מה שלומך, אייזק?» קרא הצעיר
ורכן אליו, מרעים בקולו יותר מהרגיל. «איך המחשב החדש, אה? רוצה שאלמד אותך
איך להשתמש בו?»
«לא ממש, אבל בכל זאת תעשה את זה,
נכון?»
הבחור הצעיר גיחך ומשך כיסא מהשולחן לצדו של
אייזק, מתעלם מרשפי האש שירו לעברו עיניה של תמרה, עוד אחת מהדינוזאורים האחרונים
במשרד. אולי כמחווה לוותיקים, נשאר החדר בו עבדו האחרון שעדיין שימר את המבנה
המסורתי של שולחנות בודדים וקבועים, בעוד יתר המשרדים עברו כולם למתכונת של חלל
פתוח ושטחי עבודה משותפים. כאן שמר אייזק בקנאות על השולחן שלו עם התמונות של
אלינה, הילדים והנכדים. מימינו ומאונך לשולחנו, ניצב השולחן של תמרה, כך שבכל פעם
שאייזק הסב את פניו לכיוונה, ראה רק את כתפיה וחלק מכיסוי הראש שלה, שנראה כמו
הילה סביב מסך המחשב, וכשקרא בשמה תמיד שעשע אותו פרצופה שהציץ לקראתו במבע
מסוקרן. לפני אייזק, בשטח ההפקר שבינו לבין דלת היציאה, עמדו בחדר שני שולחנות
נוספים, מיותמים, אנדרטאות מאובקות לזכר החללים שנפלו לא מכבר תחת נחת זרועה של
הפנסיה.
אייזק הצטמרר מהקירור המיותר בעיניו שהפיץ המזגן
ותהה כיצד לא קר לו לבחור, עם חולצת הטריקו הקצרה האפורה שלבש ועליה, מה זה? תמונה
של עוּגִיפְלֶצֶת מרחוב סומסום בפרצוף עצוב והכיתוב
«Why you delete cookies?». אייזק לא הבין את הבדיחה.
אצבעותיו השמנמנות של הבחור החלו מקישות במהירות
של מכונת ירייה על מקשי המקלדת האומללים ומַסַכים התחלפו בקצב מסחרר. מסך החדשות
פינה את מקומו למסך לבן עם לוגו הדואר, ומיד נעלם גם הוא ושורות של אותיות ומספרים
רצו מלמטה למעלה כאילו מישהו נתן לקוף היפראקטיבי לחבוט ללא הבחנה במקלדת, ושוב
חזר המסך עם הלוגו של הדואר, ולבסוף עלה משהו שהזכיר קלושות את המערכת שאייזק
התרגל לעבוד בה בעשר השנים האחרונות.
«מה זה הדבר הזה??» תהה אייזק
בבעתה גלויה.
«זאת הגרסה החדשה של המערכת שלנו.
המערכת הישנה הלכה יחד עם המחשבים הישנים. עכשיו הכול עלה לענן. עם המערכת הזאת
תוכל לעוף, אייזק, משהו בן זונה.» הוא צחק וסילק קווצת שיער סוררת מעל עיניו.
לאייזק לא היתה שום כוונה לעוף לעננים עם המערכת
הארורה הזאת. הוא הסיר את משקפיו והחל לנגב אותם נמרצות בשולי חולצת הפלנל
המכופתרת שלבש.
הבחור המשיך לקפץ בין מסכים, מסביר בשפה שנדמתה
לאייזק כמנדרינית את הפונקציות המרכזיות של המערכת, מתפעל מכל החידושים כמו בפעם
הראשונה שהדריך משתמש חדש במשרד. לצופה מן הצד זה יכול היה להיראות כאילו אייזק
עוקב בעניין רב אחר ההדרכה וקשוב לכל מילה ומילה, אך למעשה הוא עדיין תר בעיניו
אחר סמן העכבר שנעלם לו עוד בתחילת ההסבר.
באותם רגעים של תסכול וחוסר אונים התעורר בקרבו
קול רדום ומוכר מן העבר, קולו של אביו שכבר לא נותר ממנו אלא הד עמום במעמקי מוחו;
והקול – היום כמו אז – מתוך כוונה טובה ואכפתיות ודאגה כנה, ביקש לשכנע אותו
לוותר, לפרוש, כי בשביל מה זה טוב כל המאמץ הזה, אייזי, בשביל מה, הרי בסוף הדרך
תמצא רק אכזבה. בסוף תחזור הביתה ואפילו שעון ומכתב הערכה לא יתנו לך אחרי כל
השנים האלה, ובשביל מה לך להתחתן עם אישה צעירה ויפה כל כך, אייזי? רק צרות תביא
לך, תזכור מה אני אומר לך, ובשביל מה לשלוח את הילד ללמוד בחוץ לארץ? כבר אין אוניברסיטאות
טובות בישראל? הוא לא יחזור, אתה תראה.
«בסדר, אייזק? הכול ברור, נכון?»
אייזק בהה בבחור רגע קט והנהן בראשו.
«מצוין. אם יש בעיה, תפתח קריאה
במערכת כמו שהראיתי לך ואנחנו נתחבר אליך מרחוק ונטפל בזה, בסדר?» וכבר הלך
לדרכו בדשדוש נעליים שהחליקו על הרצפה כמו רוח פרצים המטאטאת אחריה עננת אבק.
מחשבתו נדדה אל אלינה, השוכבת לבדה בדירה הריקה,
דאובה ומשועממת. מה אני עושה כאן בכלל? תהה. מה אני צריך את כל החרא הזה? יש לי
פנסיה, יש חסכונות; בשביל מה אני ממשיך לבוא לכאן? אני צריך להיות בבית, לטפל
באלינה. אני צריך לתמוך בה בטיפולים, לעזור לה למצוא מרפא; לא יתכן שאף רופא לא
יודע לומר מה לא בסדר איתה. בכל פעם שאייזק חלה במשהו, מה שקרה אך לעתים נדירות,
הרופא שלו בעשרים השנים האחרונות, אף שהיה צעיר ממנו, תמיד ידע לומר מה הבעיה, שלח
אותו לבדיקות אם היה צורך, המליץ על הטיפול הנכון. מה פתאום אף רופא לא מצליח לאבחן
מה הבעיה של אלינה?
שפתיו נעו בלי קול, הבעת פניו כעוסה. התסכול
התערבב עם האשמה, האשמה הפכה לכעס, ואצבעותיו החלו בלי משים לטופף על המקלדת
בחיקוי עלוב למדי של מהלכי הבחור מהתמיכה, מזעיף פנים אל עבר הצג שכמו החזיר לו
קריצה מתגרה בעינו היחידה, מצלמת רשת כדורית מהודקת מעליו במלתעות אטב.
משהו במחשב השמיע צפצוף מתרעם ואייזק נסוג לאחור
בבהלה. לפתע החלו מסכים שונים מקפצים ומתחלפים בזה אחר זה. הנה שוב דף החדשות, הנה
דף הלוגו הלבן, הנה עוד כמה מסכים לא מוכרים, פרסומת לתכשיר למניעת התקרחות, אחרת
לחופשה במלדיביים, ופתאום מעל כולם קפץ ונעמד דום מסך לבן שבמרכזו הכיתוב הבא:
ספר הפרצופים הגדול
לכניסה הקש כאן
ואייזק הקיש כמובן.
___
היה זה בשלהי שנת הטרילין השנייה לספירת הירח
האדום בממלכת רוקנק, ובחצר המלך טרילון השני ההכנות למשתה היו בעיצומן.
הליצן הזקן בִּימְבָּלוּ ישב בקיטונו ומשח צבע
לבן על פניו. קצות אצבעותיו רפרפו בין עמקים וגיאיות, נסקו אל פסגות הרים מטות
לנפול וחזרה אל מישורים רופסים. זוג עיניו אשר השיבו מבט מן הראי היו כחלָב על פני
הקרח הכחול, והזכירו לו מסעות צייד בערבות הקפואות בצפון הממלכה, לפני עידן
ועידנים, כאשר רגליו הקצרות טופפו על פני קרח העד בניסיון להדביק את קצב צעדיו
הגדולים של אביו.
עוד רגע קט תחל החזרה האחרונה לקראת ההופעה
הגדולה שתיערך מחר, עת יימוג הירח האחרון של השנה. בִּימְבָּלוּ שינן במוחו את רצף
פעלוליו, כל מחווה וכל הבעה, אלה השגורים בגופו כמו ההליכה והנשימה, והאחרים,
שחדשים ונועזים יותר. המלך הגדול בעצמו ובני משפחת המלוכה יצפו בו בהופעה, ואסור
לו לאכזבם.
בידו החזיק בקמע שהעניקה לו רעייתו באותו בוקר,
בשביל המזל – קרן של חיה קטנה, לא גדולה יותר מאצבע; גדי? ואולי תיש צעיר? מסביב
לבסיס הקרן היה מיתר עור מלופף בחמישה ליפופים צפופים, ובקצהָ שורבט סימן אדום שלא
הכיר, כמשיכת קולמוס פתלתלה. «מי ייתן שהקמע הזה יעניק לך את הכוח לזהור באור
האמת, אהובי,» אמרה ונשקה למצחו.
היטב הכיר את השמועות שליוו מאז ומעולם את פועלה
של סרינה מצד אנשים צרי עין ונבערים מדעת שהתייראו מפני הבלתי מובן להם ולכן ניסו
למגרו. והוא, בימבלו הליצן, חמוש בחיוך אדום ובמצנפת ססגונית, עמד חוצץ מולם והניס
את זעמם בצחוק ובהלצה.
מעבר לדלת קרא הכרוז בשמו.
הוא הניח את הקמע בעדנה בין חפציו, חבוי בתוך אחת
מנעליו לקראת המופע הגדול, כפי שהנחתה אותו סרינה.
פרח השָני של חיוכו הרחב הנץ במלוא הדרו על פניו
הבוהקות, והוא יצא מקיטונו אל רחבת החזרות.
___
אייזק חיבב מיד את דמות הליצן.
כשהיה צעיר והילדים היו קטנים, נהג להתחפש לליצן
במסיבות ימי ההולדת שארגנו למענם בבית. היו לו נעליים גדולות, פאה צבעונית, פרח
מתיז מים בדש החולצה, וכמובן אף עגול ואדום. ספר ליצנים שמצא בחנות יד שנייה שימש
לו מקור השראה לתרגילים ולבדיחות שיבדרו את הזאטוטים. שמו הליצני היה אז
בִּימְבָּלוֹ. תמיד חשב שהשם מקורי, פרי דמיונו שלו. כנראה שלא כך היה. אולי אפילו
שאב אותו מאותו ספר ישן? הוא ישב, גבותיו הסבוכות קפוצות ואצבעו המורה רועדת קלות
על שפתיו, תר ללא הועיל אחר הזיכרון הישן, מוטרד משום מה ולא מרפה מעניין השם המגוחך
של הליצן.
«מה קורה, אייזק? הכול בסדר?»
תמרה הביטה בו במבט מודאג. היא היתה אישה גדולה
ורחבת היקפים שהתנשאה כמעט לגובה מטר ושמונים, אבל בקולה ובעיניה היתה איזו
עדינות, כאילו בכל זמן ראתה לנגד עיניה את ארבעה-עשר נכדיה; עד שמישהו הרגיז אותה.
או-אז יצא מתוכה השד. עתה, לבושה בשמלת קטיפה ארוכה בצבע כחול כהה ולראשה כיסוי
תואם, הזכירה לו ספה נוחה ומפנקת, ובדמיונו תהה בשמץ שובבות כיצד ירגיש אם יחבק
אותה בזרועותיו ויטמון ראש בעיניים עצומות בין שדיה השופעים.
«סיפרתי לָך פעם שנהגתי להתחפש לליצן
בימי הולדת של הילדים?»
תמרה צחקה כמו דוב בסרט ישן של וולט דיסני.
«אתה? ליצן?? אני לא יכולה אפילו לדמיין את זה.»
«למה לא? אני לא מצחיק?»
כבר לא, כנראה, השיב בינו לבינו.
גם בזה, באופן טבעי, נטה להאשים את המלחמה. כשאתה
בן שלושים פלוס ומתחיל להתבסס בחיים הבוגרים עם אישה, ילדים קטנים ועבודה יציבה,
הדבר האחרון שאתה מצפה לו זה למצוא את עצמך בשדה קרב כשפצצות מרגמה משחקות איתך
ועם החברים שלך רולטה עיוורת, וכשאתה עוצם עיניים אתה שומע רק את זעקות הפצועים
ודממת המתים. היו פרצופים שליוו אותו מאז, פנים לבנות וקפואות של חברים שנותרו שם,
כאילו לא זזו מאז מהאדמה עליה שכבו דוממים ועיניהם עדיין בוהות נכחם בשמיים,
בהפתעה גמורה. את השמות כבר לא זכר, אבל את פניהם אפילו הזמן הרב שחלף לא הצליח למחות.
«מה אתה קורא שם?» התעניינה
תמרה, מותחת את צווארה ובוחנת את המסך שלו מעל כתפו.
«זה? אין לי מושג. משהו שקפץ לי פתאום
בגלל המחשב החדש המחורבן הזה.»
«תיזהר שלא ינסו למכור לך משהו, ובשום
אופן אל תיתן להם את פרטי כרטיס האשראי או חשבון הבנק שלך. האינטרנט מלא בנוכלים.
לפני כמה חודשים הופיעו לי בכרטיס האשראי כל מיני חיובים על דברים שאלוהים ישמור,
אני לא יכולה אפילו להגיד את זה בקול רם.»
אייזק צחק. «את בטוחה שזה נוכלים? שאלת את
שלמה?»
תמרה היכתה את אייזק בגבו בבדיחות דעת וחזרה
למקומה מאחורי השולחן העמוס ביותר בכל הקומה, ולא בהכרח בגלל ריבוי משימות.
* * *
כשחזר הביתה לאחר יום העבודה, עודו רוטן בינו
לבין עצמו על חידוש מערכת המחשבים במשרד, קיבלה את פניו הדירה הריקה בקרירות לחה
אופיינית לאמצע נובמבר. אלינה לא חזרה עדיין הביתה. ימי שני ורביעי היו שמורים
לטיפול הפסיכולוגי שלה עם נאווה.
הוא התיישב בכורסת היחיד בסלון האפלולי, הרגיש את
האבק מדגדג את נחיריו ואמר לעצמו שהוא צריך לשאוב את השטיחים ולהעביר מטלית
בוויטרינה לפני שהאבק יעורר את האלרגיה של אלינה.
הדירה היתה אחד מהישגיו הגדולים בחיים. דירה
צנועה של ארבעה חדרים קטנים במיקום לא רע במרכז רעננה, קומה שנייה. כשהפקיד את
המקדמה עבורה, חודשים ספורים אחרי המלחמה, הרגיש כאילו נגולה מכתפיו אבן כבדה שנשא
במשך שנים, אבן שמשקלה גדל וגדל ככל שנקפו השנים ורבו השערות האפורות בצדעיו.
בדירה הזאת בימבלו לא ביקר מעולם, חלפה במוחו המחשבה.
הוא תהה האם מדובר באמת בפרסומת או באיזו נוכלות,
כפי שהזהירה אותו תמרה. אמנם לא נהג לקרוא רומנים בדיוניים כאלה והעדיף ספרי עיון
בנושאים היסטוריים ופוליטיים, אך בלי משים נשאב לתוך עלילותיו של ליצן החצר בימבלו
ובהמשך אותו יום בעבודה שקל יותר מפעם אחת להשאיר את כתיבת הדוחות ובדיקת התזרימים
ליום אחר ולהמשיך לקרוא עוד כמה שורות, רק כדי לראות מה יקרה בהמשך.
והשם הזה – בימבלו – התנגן בראשו כל היום, כמו
שיר שנתקע בראש וככל שאתה מנסה להסיח את דעתך ממנו כך מתחזקת אחיזתו בך עד שהוא
תופס את כל החלל בגולגולת בקול רם ומהדהד ואינו מותיר מקום לשום דבר אחר. הוא
הרגיש כאילו פתח בלי משים צוהר קטן והניח למשב של רוח פרצים מן העבר הרחוק לחדור
פנימה, ובחולפו הוא פותח בחוסר אחריות וללא כל התחשבות תיבות מאובקות שנסגרו זה
מכבר.
אייזק קם מהכורסה ופנה לחפש את ספר הליצנות הישן.
אחז בו דחף עז לבדוק האם השם בימבלו מופיע שם. הוא עבר על כל הספרים לאורך המדפים,
פתח קופסאות ישנות שבקושי הצליח לשלוף ממדפי הארונות העליונים ונבר בערמות לא
מזוהות של דפים מצהיבים ובגדים אכולי עש. אך לא היה זכר לספר.
מובס ועייף, מוחו טרוד, שב והתיישב על הכורסה.
מהיכן הגיע השם בימבלו?
האם ככה זה מתחיל? תהה. קודם שוכחים פרט שולי מן
העבר, אחר כך אתה משאיר את האש דולקת בכיריים וכמעט פורצת שריפה במטבח, ולפני שאתה
מבין מה מתרחש אתה יושב עטוף בטיטול ומרייר על עצמך מעל כיסא גלגלים, בוהה מבעד
לחלון המסורג של בית אבות ציבורי.
מחשבותיו נדדו חזרה אל המחשב החדש במשרד ואל הקטע
ההוא מתוך «ספר הפרצופים הגדול» שצץ לו פתאום על המסך.
בבית לא היה מחשב. לאלינה היה הטבלט שלה, ואייזק
עצמו לא הרגיש כלל בחסרונו של המכשיר שכה אמלל את חייו בעבודה. אך כעת תרו עיניו
ומצאו כמעט בלי קושי את הטבלט שעדיין נשען בחוסר מעש על ערמת ספרים באחד המדפים,
ממש מולו.
באחד הביקורים של סופי השבוע ניסה בנו הבכור
לדרבן אותו להשתמש בטבלט, ואפילו הטעין והגדיר וחיבר והתקין כל מה שצריך. לכן ברגע
שאייזק הרים את הכיסוי הגמיש, נדלק מסך המכשיר באור בוהק ופתח עבורו את מנוע
החיפוש של גוגל בשורה ריקה ומזמינה.
באצבע מורה זקופה ובעיניים מכווצות מאחורי
משקפיו, הקיש אות אחר אות את רצף המילים ספר הפרצופים הגדול, וברגע
שלחץ על מקש האישור נפתח מיד הסיפור, באותה נקודה בדיוק בה השאיר אותו באותו בוקר
במשרד.
אייזק לא הבין דבר בטכנולוגיה וכמעט לא התרשם
כששמע על גילוי או המצאה חדשה ומרחיקת לכת הלקוחה היישר מספרי מדע בדיוני. אך
הפעם, משום מה, חלפה צמרמורת לאורך גוו כשדמיין חוט שקוף חוצה את החלל ומקשר בין
הטבלט שזה עתה פתח לראשונה ובין המחשב החדש במשרדו; חוט שהיכנשהו לאורך הדרך עבר
ככל הנראה גם דרכו.
___
הירח האדום נטה לגווע, נאחז עיקש ברקיע. עדיין
מיאן להיפרד ולסור אל אפלת ההמתנה בת חמש השנים עד שובו אל שמי הלילה ולפנות את
מקומו לירח הצהוב הענק.
ימיה האחרונים של שנת ירח נחשבו מאז ימי קדם
לימים מיוחדים, וסרינה נהגה להיעדר אז לעיתים תכופות, עוזבת בטרם שב בימבלו הביתה
וחוזרת לקראת עלות השחר, כמו גנב המשתחל חרש אל תוך המיטה לצדו, מדיפה ריחות
משכרים של עשן ועשבים ועוד חומרים עלומים.
באותם רגעים דמם בימבלו והמתין בלי ניע, מאזין
לנשימותיה שהלכו ורגעו עד שהפכו להבל מלטף קצובות על עורפו סמור השיער. רק אז אזר
אומץ להסתובב לעברה בלאט, ובמשך דקות ארוכות הביט בפני השעווה שלה לאורו הגובר של
יום שקם לתחייה.
הוא ידע כי מאחורי ההתלחשויות והמבטים של הבריות
לא היתה אלא קנאה. קנאה ביופייה הפראי, קנאה בנעוריה העיקשים, קנאה בעוצמה שניבטה
מעיניה ומקולה. כשצעד לצִדה בשביל או בסמטה, בין דוכני השוק, כרכרות הסוסים והולכי
הבטל, זקף סנטרו בגאון ושילח קריצות וחצאי חיוכים לכל עבר. הנה ליצן החצר ואשתו
המכשפה, רחשו הולכי הרכיל סביבם, ולדידו היה זה קולו של הכרוז המזמין אותם אל הבמה
ברקע תרועות החצוצרה וצהלת ההמון.
ביום האחרון של השנה התרומם מן המיטה השכם בבוקר
לאחר ששאב אל קרבו מלוא ריאותיו את ניחוחותיה, יצא על קצות האצבעות מן החדר ופנה
ישירות אל חצר הארמון, היכן שעבודות ההכנה האחרונות למשתה לא פסקו אף בשעות הליל.
«בוקר
טוב, ליצן,» קרא לעברו השר הממונה על החגיגות, חמור סבר. «לא תביך את
מלכנו הערב, לא כן?»
איש גמלוני היה השר, פניו מחודדות כפני עורב,
חוטמו ארוך ועיניו צרות וכהות, בולשות בחשד אנה ואנה. קודקודו היה קירח ומבריק
כצלחת כסף, ובצדעיו עדיין נאחז השיער האפור, מסורק למשעי. איש לא ראה מעולם חיוך
עולה על שפתיו, ורבים תהו הכיצד זה דווקא הוא מכל האנשים בממלכה אמון על המשתים
והחגיגות.
בימבלו השיב לשאלתו בנפילה מבוימת, גלגול
והתרוממות לעמידת ידיים, ושוב ירידה לעמידה ולקידה.
השר עיווה את קצה שפתיו הדקיקות והפנה מבטו אל
עבר הסדרנים שעסקו בהנחת זרים על חומת האבן הנמוכה של החצר, ואילו בימבלו ניצל את
ההזדמנות למתוח את גבו הדואב ולהגניב אנקה רפה.
ידו ליטפה את הקמע שבכיס מכנסיו. מתי היתה הפעם
האחרונה שקיבל מסרינה מתנה כלשהי? לא הצליח להיזכר. אין זה משנה. ריגשה אותו
העובדה שסרינה הכירה בחשיבות המאורע עבורו. הוא לא חשב שתהיה זו הפעם האחרונה, לא
רצה לחשוב כך, אך לדאבונו זו היתה אפשרות סבירה שאין להתכחש לה. הגמישות והאון
שידע גופו בעבר, לא היו עוד נחלתו, ושישים החורפים שחלפו עליו שחקו את עצמותיו
ודיללו את שריריו כמי הנחל הזורמים ונוגסים ללא הרף באבן גיר רכה.
גם ליצנים מתים בסוף, חשב לעצמו וחייך נוגות, אך
הם הולכים לדרכם מלוּוִים בצחוקם הנצחי של בני התמותה הנותרים מאחור.
___
כשנפתחה הדלת לפתע ואלינה נכנסה פנימה, כבר היתה
הדירה חשוכה כמעט לגמרי, ורק הטבלט האיר בחיוורון עז את פניו של אייזק, מטיל על
הקיר שמאחוריו צל שחור עצום ממדים.
אלינה קפאה באמצע התנועה, גווה זקוף ועיניה
פקוחות לרווחה בבהלה, ומשחלפה ההפתעה שב גופה ושקע קדימה ברפיון, עפעפיה נשמטו כמו
שמיכה שנועדה להגן על עיניה מפני הקור, וקולה היגע אמר «ערב טוב», אבל
אייזק שמע, «קשה לי ואני עייפה«.
«ערב טוב, אהובתי. סליחה שהבהלתי
אותך! לא שמתי לב לזמן שחלף!» הוא התרומם בקפיצה מן הכורסה והדליק בזה אחר זה
את כל האורות בסלון.
היא הכניסה לתיקה את הסמארטפון והוא סייע לה
לפשוט את המעיל הארוך שלבשה, מתמוגג מגל הניחוח הפרחוני שנידף ממנה היישר אל פניו.
«איך היתה הפגישה שלך? להכין לך משהו
לאכול? תה חם לשתות אולי?»
«אני רק אלך לשכב קצת, טוב? אתה יודע
איך היציאות האלה מעייפות אותי,» וכבר חלפה על פניו ונשאבה אל תוך חדר השינה
שלה בקצה המסדרון. הדלת הסגורה הפצירה בו בנימוס להניח לה לנפשה.
מסכנה, חשב לעצמו, היא כל כך עייפה שאפילו לא שמה
לב שאני משתמש בטבלט החדש.
השעה עדיין היתה מוקדמת, רק מעט אחרי שמונה בערב,
אך הוא חש כאילו שמיכה כבדה ונוקשה הונחה על כתפיו ומשכה אותו מטה, ובין כה וכה לא
היה רעב וגם לא נראה שאלינה תצטרך אותו בקרוב. הוא נכנס לחדרו, משאיר את הדלת
פתוחה למקרה שאלינה תצטרך ממנו משהו ותקרא לו, ולבוש כפי שהיה נשכב על מיטתו ועצם
את עיניו.
השינה בחדרים נפרדים לא היתה תוצאה של מצבה
הבריאותי. כבר לפני שנים רבות החליטו יחד כי זה הדבר הנכון עבורה. לאחר ששב מן
המלחמה סבל אייזק מביעותי לילה חמורים שהתבטאו בצעקות ובתנועות פתאומיות שעשה מתוך
שינה. יותר מפעם אחת הקיצה אלינה מחבטת אגרוף בפניה או בגבה, והיה זה הוא שהתעקש
על המעבר, אכול רגשות אשם ודאגה. בשנים הראשונות היה דווקא משהו מרענן בפיצול.
שניהם ישנו טוב יותר וביקורי הפתע שלו בחדרה הוסיפו תיבול שובבי ליחסיהם. עם הזמן
זה הפך למצב הטבעי, שגרת הלילה החדשה, וככל שהאפיר שערו והשתופפה קומתו, הלכו ופחתו
ביקוריו בחדרה. היו עוד אי אילו ניסיונות מצִדה ליטול על עצמה את היוזמה – צועדת
במסדרון על קצות אצבעותיה כשלגופה כתונת לילה שקופה שרכשה בהיחבא, פותחת לאיטה את
דלת חדרו ומציצה פנימה בחיוך רחב ומפתה, רק כדי לשמוע את קול נחירותיו מברך אותה
בלילה טוב מאכזב. בסופו של דבר הפסיקה לנסות.
על קו התפר שבין ערות לשינה נזכר אייזק בחום
גופה, כאדם שאיבד את רגליו לפני שנים רבות ומהרהר בגעגוע אודות הימים בהם רץ
למרחקים. מעין כיסופים שאין להם דבר וחצי דבר עם המציאות, ובכל זאת מעלים חיוך
נוגה וטעם מר-מתוק ביַרכתי התודעה. כעת היתה עבורו אלינה כבובת חרסינה בוויטרינה,
עדינה, שברירית, נתונה לטיפולו המתמיד פן תתכסה באבק או תישמט ותיפול, או תיסדק
מפאת פגעי מזג האוויר. והוא? פריט נשכח במוזיאון בית הדואר.
כך הוא נרדם וחלם איך הוא מופיע כליצן בימבלו מול
קהל ילדים שמחים ועולצים ומבצע פעלולים ותרגילים לקול צחוקם העליז, אך פתאום שם
לבו לכך שהוא עירום כביום היוולדו. הוא מנסה להסתיר את מבושיו בעזרת זר פרחים
מנייר, אך אלה נובלים ונושרים על הרצפה כמו קונפטי בצבעי חום ושחור, ומהקהל עולה
צחוק רם. הוא מסתכל לשם אכול בושה ומגלה שהילדים נעלמו ורק אלינה נותרה שם יושבת
לבדה, מצביעה לעברו וצוחקת בקול גדול ומתגלגל.
* * *
אייזק נסע באוטובוס חזרה הביתה וחיבק את הטבלט
צמוד לחזהו, עיניו עצומות ולבו כבד עליו.
בחלוף השנים מאז מכר את רכבו כדי לממן את הפסנתר
של אלינה, הפך האוטובוס לאחד המקומות האהובים והמנחמים ביותר עבורו, מרחב ניטראלי
בו יכול היה להתמסר לרגע, לעצום עיניים ולהתנתק מהכול. המיית המנוע, רחשי השיחות
סביבו וקולות הרחוב בחוץ, שימשו לו בועה מבודדת בתוכה התכווץ עוד ועוד עד שנעלם
ולא נותרה ממנו אלא נקודה צפה בעלטה, נטולת משקל.
אך לא היום.
הקריאה בספר הפרצופים הגדול הסבה לו הנאה רבה,
בדומה לתסכיתי הרדיו והרומנים הבלשיים אשר הסעירו את דמיונו בצעירותו, והוא החל
לקחת איתו את הטבלט לכל מקום. בדרך לעבודה קרא עד שלא פעם כמעט פספס את התחנה שלו.
גם בזמן הפסקת הצהריים שלו לא הסיר את עיניו מן המסך בזמן שנגס בכריך שלו, וגם את
הדרך חזרה ניצל לקריאה.
ביומיים האחרונים גברה בו מין תחושת דחיפות לקרוא
בספר. ככל שהתקדם בעלילה, חש סקרנות גוברת לגלות מה צופן העתיד לליצן וכיצד יעבור
עליו משתה סוף השנה הגדול, מבין עד כמה חשוב האירוע עבורו.
אך לא היו כאן רק סקרנות גרידא, או בידור להעביר
בו את זמן הנסיעה. כשבימבלו היה נרגש לקראת האירוע, גם אייזק חש בתוכו את ההתרגשות
והציפייה; כשהוא יצא בדרכו החייכנית לגונן על אשתו כנגד אמירה פוגענית או מבט סולד
ברחוב, נזכר אייזק כיצד פעם, לפני שנים רבות, חבט בפרצופו של בחור צעיר שהעז לפנות
לאלינה ברמיזה בעלת אופי מיני, בזמן שהוא עצמו עמד בצד והבחור התייחס אליו כאילו
הוא אביה. יחסם של הצעירים אל הליצן עורר בו כעס, ולא פעם מצא את עצמו לוחץ בידיו
על מסך הטבלט בלי משים, עד שזה החל לחרוק ואיים להיסדק תחת אצבעותיו. הוא הרגיש
חמלה כלפי הליצן, אך גם כעס עליו לפעמים, כמו אח גדול הצופה כיצד פרחחים מציקים
לאחיו הקטן וזה כלל אינו מגיב.
אך הבוקר, כשקרא בספר בדרכו לעבודה, החלה תחושה
חדשה להתעורר בקרבו. מעין קרירות לחה בכפות הידיים, טעם מתכתי בקצה הלשון, ריח רע
שאינו מרפה מן האף. בחזהו אחזה מין תחושת מחנק, כמו צרבת מבעבעת, מבשרת רעות.
העלילה עדיין עסקה בפירוט בהכנות למשתה הגדול,
ואייזק חש כיצד ההתרגשות הילדותית כמעט של הליצן מפנה אט אט את מקומה למשהו אחר,
משהו אפל ומעיק שלא הדמות ולא הקורא מן העבר השני של הצג השכילו להגדיר במילים, או
אף להניח עליו את האצבע.
התחושה הזו הלכה והתעצמה בקרבו לאורך כל היום,
בעבודה. הוא התקשה להתרכז במשימותיו. לפרקים כמעט התפתה לחמוק לשירותים עם הטבלט
ולהתקדם עוד כמה שורות בעלילה, אך המשמעת העצמית – ושמא גם קורטוב של חשש – עצרו
בעדו.
«מה קורה איתך לאחרונה, אייזק? הכול
בסדר עם אלינה?»
הוא הרים מבטו ממסך המחשב שבהה בו שעה ארוכה בלי
ניע, והביט בפניה המודאגות של תמרה. «בטח, הכול כרגיל, בסדר גמור,» השיב
ורצה לצחוק ולספר לה כיצד נסחף עם הספר הזה שמצא באינטרנט ובגללו אינו מצליח לישון
בלילות ואפילו שכח אתמול לקנות את התרופות של אלינה וכמה שזה מטופש ומביך. הוא רצה
לספר לה על רגע השיא בקריירה של ליצן ושמו בימבלו שעמד להתרחש, רצה לשאול אותה האם
חוותה פעם רגע שיא בקריירה שלה, או בכלל בחייה, רצה לתהות יחד איתה בנוגע לרגע
השיא שלו. אך הוא לא אמר דבר מכל זה, רק שילח לעברה חיוך מרגיע ושב להתמקד במסך, אצבעותיו
מקישות על המקלדת. בזווית עינו עדיין ראה את דמותה עומדת מעליו מהססת, ולבסוף פונה
ממנו ושבה אל מקומה.
בדרכו חזרה הביתה, רכון במושב האוטובוס כשמצחו
כמעט נוגע במסך הטבלט, מדלג תזזיתית בין השורות ומאלץ עצמו לחזור אחורה ולקרוא בלי
לפספס אף מילה, נפל הפור והתחברו כל הנקודות לכדי תמונה אחת עגומה.
ליל המשתה הגיע, ואייזק התרגש יחד עם בימבלו
הליצן לקראת הרגע הגדול והמיוחד. בשורה הראשונה ישובים המלך והמלכה בכבודם ובעצמם
ולצדם יורשי העצר. מכל עבר מקיפים את החצר הגדולה נתיני הממלכה מראשון הוותיקים
ועד אחרון התינוקות. הליצן עוצם עיניו, נושם עמוק, ובריכוז עילאי מתחיל לבצע את
תרגיליו, מתגלגל ומקפץ נטול משקל, זורק כדורים לאוויר ותופס אותם חזרה בתיאום
מושלם. ומבעד למסך הריכוז המוחלט הוא מתחיל להבחין במנגינה הנפלאה של הצחוק, גואה
לעברו כמו גלים ששוטפים מעליו את השנים וממלאים אותו כוחות-על. הוא מרחף מעל מרצפות
החצר. אפילו המלך מחייך, המלכה מסתירה צחוקה במטפחת והנסיך הקטן מוחא כפיים בלהט.
בימבלו נזכר באביו, שכמוהו היה ליצן חצר אף הוא, וחושב מה גאה היה לבטח אילו יכול
היה לצפות בו עתה, ובעיניו עולות הדמעות ומערפלות את מראה הקהל שלפניו.
ופתאום מתחילה להתפשט בירך רגלו הימנית תחושת
נמלול. מעין חמימות מעקצצת אשר פועמת בנקודה אחת ושולחת גלים קצובים אל סביבתה.
הוא מנסה להתעלם. זאת לא הפעם הראשונה ששריר מתכווץ לו באמצע מופע. הוא דורך ביתר
שאת, כמו כדי לסלק את החרקים המטרידים, אך התחושה גוברת ומתפשטת עד קצות בהונותיו,
וכשהוא לוקח תנופה לקפיצה ושולח את כל חמשת הכדורים גבוה לשמיים נטולי הירח, רגלו
קורסת תחתיו וגופו צונח כמו גווייה על הקרקע, והכדורים חובטים בגבו בזה אחר זה
ומתגלגלים הרחק ממנו.
לבו של אייזק קפא אך לרגע כשדממה פשטה בקהל, ואז
פורצת שאגת צחוק אדירה, פראית, מאינספור פִּיות שוצפי קצף ושחורי שיניים. ידיים
מצביעות לעברו ועיניים דומעות מצחוק מול המוקיון השרוע על הרצפה.
בימבלו מנסה להתרומם, אך רגלו אינה נענית לו. הוא
זועק לעברם לחדול, מושיט ידיים בבקשת עזרה, אך שוב קורס ונשמט אל הקרקע. הצחוק
נוסק אל שיאים חדשים והקהל הופך לבלילה רוטטת של גופים מתפתלים, אחוזי תזזית,
וכשהוא משפיל מבטו מפני מחזה הביעותים הזה, הוא מבחין בטיפות לבנות הצונחות מפניו
וצובעות את המרצפות האפורות עיגולים עיגולים, חזזיות טפיליות המתרבות תחת עיניו
ומכסות תחתן כל דבר.
ידו מושטת ולופתת בחוזקה את רגלו המשותקת בניסיון
להעיר אותה, להכאיב לה, לקרוע אותה מעליו. או-אז הוא חש את הבליטה החמה בכיסו,
וביד רועדת שולף משם את הקמע של סרינה, תחת מבטו החומל, המיוסר והנזעם של אייזק.
הטבלט עדיין היה צמוד לחזהו כאשר נכנס לדירה.
כשהגיע אל נקודת השפל ההיא בעלילה משכו זרועותיו
את הטבלט אל חיקו ומאז לא הרפו, שמא יחמקו שורות נוספות ויצליחו לפלוש אל עיניו
ומשם היישר אל מוחו. הוא השתוקק לדעת מה אירע לבימבלו לאחר מכן, באותה מידה שפחד
לגלות זאת. הבורוּת היא ברכה, הצטלצל באוזניו המשפט המוכר, אך הוא ידע שזה כבר
מאוחר מדי עבורו.
«אייזי, זה אתה?» שאלה אלינה
מתוך חדרה כשסגר את דלת הכניסה מאחוריו.
הוא נשם עמוק. קרן שמש אדומה שפלשה מבעד לתריס
המוגף למחצה ניקבה את עינו והוא הפנה את מבטו מפניה בתנועה חדה, עיוור לרגע וכועס
בחוסר רציונאליות על עזות המצח של גרם השמיים.
«כן, אני כאן.»
«תביא לי כוס מים, טוב?»
הוא ניגש למטבח והבחין שהתיק עדיין תלוי על כתפו.
כששב לסלון והניח אותו על הרצפה ליד דלת הכניסה, כמעט שמט את הטבלט לרצפה. מכשיר
ארור, חשב לעצמו והתפתה להשליך אותו מעליו.
במקום זה הוא צנח על הכורסה והמשיך לקרוא.
___
בימבלו ישב בביתו, בין כותלי מעונו שעמד ריק
מאדם, ובידו הקמע. רגלו עדיין חשה מנומנמת קלות, כמו הפשירה זה עתה מן הכפור, אך
כבר יכול היה להניע אותה ואף להתהלך בצליעה.
את הדרך לביתו עשה בייסורים, חורץ בקצה רגלו
השמוטה את הקרקע, אדיש לעייפות ולכאב בקצות אצבעותיו, היכן שנעלו פקעה והעור
השתפשף באדמה ובאבני הדרך עד זוב דם.
תחושת בהילות הניעה אותו קדימה, על אף השיתוק
שאחז ברגלו. משוכנע היה שסרינה תוכל לבאר לו הכול. היא תשיב את המצב לקדמותו כפי
שתמיד עשתה, היא תשטוף ותחבוש את פצעיו כמו פעם, ותשכב לצדו במיטה ותלטף את ראשו
המקריח עד אשר יירדם בחיקה.
אך משפתח את הדלת ורק הד קולו השיב לקריאותיו,
בשלל התחושות שגעשו בקרבו והלמו באוזניו, לא נכללה הפתעה.
כעת ישב בקיטונה וניסה להיאחז בשאריות ניחוחה
שעדיין עמד באוויר. הקמע בידו אצר בקנאות את הרז. הוא הפך בו לכאן ולכאן בין
אצבעותיו, מרט את המיתר בקצה ציפורן סדוקה, בחן מקרוב את משיכות המכחול האדומות,
אך דבר לא נגלה לו. הצורך לדעת, להבין – קרע את קרביו כמו עדת זאבים והוא לא היה
יכול עוד לשבת במקומו. פרץ זעם מסמא הניע אותו קדימה ובאגרוף קפוץ ריסק את הקמע על
קיר האבן המחוספס.
ושם, בפרח הארגמן שהותיר דמו על הקיר, מצא לבסוף
את האמת
___
אייזק כיווץ את גביניו בחוסר הבנה, כילד תם.
המסמך נגמר כך פתאום, בשורה אחרונה זו, ולאחריה לא היה אלא לבן בוהק. לא נקודה, לא
פרק חדש, לא המילה סוף. פשוט שום כלום.
הוא ניסה לגלול עוד למטה בעמוד, מחליק את האצבע
פעם ועוד פעם בקולות חריקה מגוחכים, עד שאצבעו כאבה מן החיכוך ועל מסך הטבלט נותר
שביל שומני.
זאת בדיחה? מה זה אמור להיות? חשב לעצמו בתערובת
של בלבול, תסכול, אכזבה וכעס.
«אייזי, אתה זוכר את כוס המים שלי,
חמוד?»
«כן, בטח, כבר מגיע,» מלמל בקול
שספק אם הגיע לאוזניה.
אולי אני מפספס משהו? גאה בו שוב החשש הטכנופובי.
הוא הפך את המכשיר למעלה ולמטה ואחר כך בצדדים, שמא החמיץ כפתור נסתר. אחר כך קרא
פעם נוספת את השורה האחרונה ובחן בקפידה את המסך כולו, ורק אז הבחין שהמילה
האחרונה, האמת,
צבועה בכחול ומתחתיה מתוח קו.
מה זה הדבר הזה? תהה, ובקְצֵה קצֵהָ של אצבעו נגע
במילה.
לפתע נפתח ועלה אתר חדש על המסך, מכסה תחתיו כל
זכר לסיפור או לכל דבר אחר שהיה שם. אייזק הבחין מיד שמה שנפתח היה עמוד פייסבוק.
פעם ניסתה נכדתו להסביר לו על פייסבוק ואפילו רצתה לפתוח עבורו עמוד אישי משלו, אך
משלא הצליחה לתת לו הסבר שיניח את דעתו לשאלה בשביל מה הוא בכלל צריך את זה, ויתרה
לבסוף וחזרה לענייניה. הדבר השני שהבחין בו היה ששם בעלת הפרופיל, ליאורה רישפלד,
לא אומר לו דבר ולא נראה לו מוכר.
הדבר השלישי היה תמונה שהופיעה מעל השם. זו היתה
תמונה של אלינה. זאת היתה תמונה בגודל חצי מסך, פניה מוארות באור שמש עז וחיוך רחב
חושף את שיניה הבוהקות מקצה לקצה, חיוך שכמותו לא ראה זה שנים.
ביד לחה ורועדת החל לגלול מטה, גולש במורד סרט נע
של תמונות עזות צבע שהציגו בזו אחר זו אלינה מאושרת, אלינה בריאה, אלינה מוקפת
אנשים שמעולם לא ראה, גברים ונשים מאושרים לפחות כמוה במגוון סיטואציות ותפאורות,
על רקע חוף הים, בין עצים, ליד מנגל מהביל ועמוס המבורגרים ונקניקיות; ליד פסנתר
כנף בסלון בית זר.
מבעד לבועת המים שכמו אפפה את ראשו מכל עבר, החל
להבחין בתאריכים שמתחת לכל תמונה. לפני שנתיים, לפני שנה, לפני ארבעה חודשים, לפני
שבועיים.
וחלק אחר במוחו הרים יד מהוססת והצביע אל עבר
פרצוף אחד אשר שב והופיע פעם אחר פעם במרבית התמונות, תמיד ליד אלינה, לרוב כשידו
מקיפה את כתפיה או את מותניה. גבר נאה בשנות השישים לחייו, לבוש תמיד בסגנון
ספורט-אלגנט שהזכיר לאייזק את הפרסומות לבושם או לסיגריות במגזינים שנהג פעם לדפדף
בהם בחדר ההמתנה של רופא השיניים.
כמעט בלי משים הקיש בציפורן אצבעו על פניו של
הגבר, ועמוד חדש נפתח פתאום לפניו, עמוד הפרופיל של האיש – דני פרינקל – ושפע חדש
של תמונות נפרש כמו פסיפס מסחרר. חלק מהן הוא זיהה מעמוד הפרופיל של אלינה-ליאורה,
ואחרות היו חדשות לו.
בתנועות שכמו היו להן חיים משלהן הוא החליק
באצבעו מעלה ומטה, ימינה ושמאלה, עוד תמונה ועוד תמונה, ופתאום נעצר מול תמונה
אחת, ונשימתו נעצרה בקול נקישה רפה: אלינה ודני שוכבים על כסאות שיזוף ליד בריכה,
הוא בחזה חשוף והיא בבגד ים צבעוני (שאייזק לא ראה מעולם), ושפתיהם צמודות בנשיקה.
והתאריך בתחתית התמונה? יום שבת לפני שבועיים. סדנת השאמאנים לריפוי באמצעות צמחים
במדבר, חלק ראשון.
הטבלט התעופף מידיו כמו חרק מבחיל וארסי והתרסק
על הרצפה בקול נפץ רם.
«מה קרה, אייזי?» נשמע קולה
המודאג של אלינה מקצה המסדרון, מרחק מאות מטרים ממנו, מעברה האחר של התהום,
«נפלה לך הכוס?»
אייזיק כבר עמד על רגליו. באוזניו פעמו תופי
מלחמה אדירים – בום בום בום בום! בזוויות עיניו ריצדו לכל עבר בועיות שקופות, כמו
מכוניות מתנגשות במסלולים משתלבים נהוגות בידי ילדי פרא. רגליו נשאו אותו אל
המטבח, חזרה לסלון, ושוב למטבח, נשימותיו קצרות ומהירות. אי-שם במעמקי תודעתו בקע
קול שנשמע כמו הרופא שלו, המתריע מפני התקף לב שעלול לפקוד אותו בכל רגע ומזכיר לו
לקחת את הכדורים שלו כל ערב ולאכול הרבה ירקות.
«אייזק? הכול בסדר, מותק?»
בארבעה צעדים גדולים חצה את המסדרון עד פתח חדרה.
צעד וחצי נוספים הביאו אותו אל מיטתה. היא לא ראתה את פטיש הבשר עד שידו כבר היתה
מונפת גבוה מעליה. אחרי החבטה השנייה הפסיקה לנסות לגונן על עצמה בידיה. אחרי
השביעית הסתובב אייזק על עקביו ויצא מן החדר.